הקריסה בתפיסת האחדות הישראלית, שהגיעה לשיא בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, מציבה בסימן שאלה את היתכנותו של השלטון המרכזי הנוכחי. השונות העמוקה בתוך המבנה החברתי בישראל — המורכב מקהילות שונות בעלות אינטרסים, אמונות ואורחות חיים מנוגדים — מעוררת דיון מחודש על הצורך במודל ניהולי גמיש יותר.

חלופה לשיטה הריכוזית המודל המוצע כחלופה שואב השראה מהמבנה הקנטונלי של שווייץ, שבו לכל קהילה ניתנת אוטונומיה רחבה לנהל את ענייניה הפנימיים. במקום ממשלה שמנסה לייצר מדיניות אחידה עבור מגזרים מנוגדים, מדובר על העברת סמכויות לדרגים המקומיים. גישה זו מבקשת לפתור את חיכוך הכפייה, ולאפשר לכל קבוצה לחיות על פי ערכיה מבלי להכתיבם לאחר.

מיצוי סמכויות הממשל המרכזי תחת תפיסה זו, השלטון הפדרלי יהיה מצומצם באופן משמעותי וימקד את פעילותו בתשתיות הלאומיות בלבד: שדות תעופה, ביטחון צבאי מבוסס התנדבות, ומערכת בריאות לאומית. במערכת הבריאות, השינוי המוצע הוא מעבר לדגש על רפואה מונעת, תזונה וטיפולים טבעיים לצד הרפואה הקונבנציונלית, תוך הנגשתם לכלל האוכלוסייה.

ישראל כמעבדה חברתית התפיסה כי שיטת "מידה אחת לכולם" מוצתה, הופכת לרלוונטית מתמיד נוכח הקיטוב הגובר. הטענה המרכזית היא כי ישראל יכולה להוות חלוצה עולמית בבניית מודל של אוטונומיות קהילתיות תחת שלטון מרכזי רזה. מדובר בשינוי פרדיגמה שנועד להבטיח את שרידותה של המדינה בטווח הארוך, תוך יצירת יציבות דווקא מתוך הכרה בשונות ובייחודיות של כל חלק בעם.